דרוש בענין בין אדם לחבירו

ד תשרי תשפ"ו | 26/09/2025 | 14:12

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו

העוונות שלנו נחלקים לשני חלקים, יש עבירות שבין אדם לחברו ויש עבירות שבין אדם למקום, בין אדם למקום יש בזה ארבעה חילוקי כפרה, א. עבר על עשה, ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו ג, יד): "שובו בנים שובבים". ב. עבר על לא תעשה, ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". ג. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהילים פט, לג): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", ד. אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיהו כב, יד): "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון". אבל בין אדם לחברו, שאדם פגע בחברו שנעלב ממנו וכו', אין מחילה עד שילך וירצה את חברו. (ע"פ הרמב"ם פ"א מהל' תשובה ה"א).

בהפטרה של ראש השנה נאמר (שמואל א א, ו): "וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". פנינה הייתה מכעיסה וחוזרת ומכעיסה את חנה. למה, "בעבור הרעימה". חכמים במדרש (ילקוט שמעוני שמואל רמז עח) אומרים, שבאותה תקופה נשמעה בת קול בעולם, שעתיד להיוולד בן שיאיר את העולם ושמואל שמו. כל תינוק שנולד באותה תקופה קראו לו שמואל. ידעה פנינה שכדי לזכות בבן שכזה, צריך למלא כוס של דמעות בתפילה. החליטה פנינה לצער את חנה כדי שתפנה בתפילה לה'. רבותינו ז"ל מעידים בגמרא (בבא בתרא טז.) על פנינה "פנינה לשם שמים התכוונה". מה עשתה, אמרה פנינה לחנה - כבר קנית לבנך בגד לחג, והרי אין לה בן. הדברים נכנסו כמו סכין בלבה, כשישבו לאכול אמרה פנינה לחנה, נו, כבר האכלת את בנך, וכל פעם נשרה דמעה מעיניה של חנה, למה פנינה נהגה כך, - "בעבור הרעימה", כדי שחנה תתרעם על ה' בתפילה. ואכן, כוס הדמעות מתחילה להתמלא. חנה בוכה ומתפללת עד שהכוס עלתה על גדותיה.

וכאן, מגיעים אנו לנקודת השיא. אומר הילקוט שמעוני (שם רמז עז) "בעבור הרעימה" - "אמר לה הקדוש ברוך הוא, את מרעמת את חנה עלי, חייך, אין רעמים שאין אחריהם מטר". נכון שהתכוונת לשם שמים, אבל סוף סוף גרמת לחנה צער, גרמת לה להוריד דמעות, אין בכי לחינם! פנינה נענשה בעונש נוראי. מסופר בילקוט שמעוני (שמואל רמז פט) כי לפנינה היו עשרה ילדים [דבר זה נלמד מדברי אלקנה לחנה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" - של פנינה], ולחנה בסוף היו חמשה ילדים. ובכל הריון של חנה - פנינה קוברת שניים. "עד עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה". בהריון החמישי של חנה, נשארו לפנינה רק שני ילדים, באה פנינה לחנה והתחננה בפניה שתמחל לה בלב שלם על הצער שציערה אותה. חנה כמובן מחלה בלב שלם, ואף התפללה ששני בניה האחרונים של פנינה יישארו בחיים. אמר הקדוש ברוך הוא לחנה: "חייך, שהיו ראויים למות, הואיל והתפללת עליהם, לשמך אני קורא אותם", לכן כתוב "עד עקרה ילדה שבעה", "עקרה" הכוונה לחנה. מהיכן שבעה, הרי היא ילדה רק חמשה, השניים הנוספים הם בני פנינה, כיוון שחנה התפללה עליהם הם נקראו על שמה.

מעשה נורא עם ר' ישמעאל ואבדן

בגמרא (יבמות קה:) מובא מעשה נורא על רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה [שהיה כבד] הוה מפסע ואזיל [היה הולך לאט]. אמר ליה אבדן: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש? [שהתלמידים היו יושבים על הארץ, ונראה שר' ישמעאל פוסע על ראשיהם] אמר ליה: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי, אמר ליה: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה, אמר ליה: וכי משה אתה, אמר ליה: וכי רבך אלהים הוא, אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה, דקאמר ליה רבך ולא רבי. אדהכי אתיא יבמה לקמיה דרבי, אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה [אם היא גדולה]. לבתר דנפק, אמר ליה ר' ישמעאל, כך אמר אבא: "איש" כתוב בפרשה, אבל אשה - בין גדולה בין קטנה. אמר ליה [רבי לאבדן]: תא [חזור למקומך], לא צריכת, כבר הורה זקן. קמפסע אבדן ואתי, אמר ליה רבי ישמעאל בר' יוסי: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש היאך יפסע על ראשי עם קדוש? אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך [שב במקומך]. תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא. והכל בגלל שציער את רבי ישמעאל כמה קשה פגיעה בחבר, וכ"ש בת"ח.

יש כאלה פוגעים בחבריהם ולא נותנים אל לבם שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ולכן אנחנו צריכים לעשות בעשרת ימי תשובה קודם יום הכיפורים כדי שנהיה מוכנים, שאדם ילמד כל יום מוסר, ילך לבקש מחילה ממי שפגע בו, יתפשר איתם, אם יודע שיש אחד שפגע בו והוא צריך למחול ימציא עצמו לפניו, יגיד לו אני אוהב אותך, מה שלומך, לזכות אותו שיבקש מחילה, כך היו עושים החכמים, ילך אצל ההורים שלו יבקש מהם מחילה, ינשק את ידיהם שיברכו אותו, יבקש מחילה מאחיו, מהילדים שלו, מאשתו יבקש מחילה ועל ידי זה יהיה מוכן קצת ליום כיפור.

מעשה נורא

מעשה נורא ששמעתי בענין הזה של פגיעה והלבנת פנים, וזה תוארו: בתלמוד תורה אחד היו שתי כיתות של תלמידים כיתה נמוכה וכיתה גבוהה, ותלמידי הכיתה הגבוהה היו מתקוטטים ומרביצים לתלמידי הכיתה הנמוכה. יום אחד, החליט אחד התלמידים מהכיתה הנמוכה 'לעשות סדר' בענין הזה, הוא נכנס בשעת ההפסקה לכיתה הגבוהה והחזיר להם מנה אחת אפיים. לאחר ההפסקה, נכנס הרב'ה של הכיתה הגבוהה והתלמידים סיפרו לו שקיבלו מכות מאותו תלמיד של הכיתה הנמוכה. הרב'ה שלח לקרוא לו, ותיכף כשהגיע בלי אומר ודברים, ובלי לחקור את הענין, הוא הוציא מהארון שבכיתה פטיש קטן שהיה משתמש בו לתליית מודעות וכדו' ופשוט היכה את התלמיד על קדקדו עם הפטיש לעיני כל הכיתה שהתפרצו בצחוק. אותו תלמיד נפגע מאוד מהבזיון שנגרם לו, הרבה יותר ממכת הפטיש שקיבל על הראש. הוא כעס מאוד ורצה לנקום ברב'ה הזה, הוא לקח דלי גדול מילא אותו במים ובוץ ועלה לגג התלמוד תורה והמתין שם לרב'ה כך שברגע שיצא מבנין הת"ת, ישפוך עליו את הדלי הזה. אמנם, לבסוף הוא נרתע מלעשות כן, כי באמת היתה לו יראת כבוד מאותו רב'ה מכיון שהיה ידוע כתלמיד חכם ועוסק בתורה תדיר. וכך נגמר הסיפור הזה. חלפו שנים, אותו תלמיד גדל ונתעלה וזכה להקים משפחה מפוארת וברוכת ילדים, וקבע את משכנו בבני ברק. והנה, יום אחד, הוא מקבל טלפון בקו השני מדברת אשה אחת ששואלת אותו: תגיד לי, השם שלכם זה יוסף נימני כן, הוא משיב. אני מחפשת את המשפחה שלכם בכל ספרי הטלפונים כבר זמן רב. האם למדתם בתלמוד תורה פלוני אצל רבי פלוני? לא למדתי אצלו, אלא הייתי בכיתה מתחתיו. ובכן, היא מבקשת ומתחננת: רק תגיד לי שאתה סולח לו על מה שעשה לך בכיתה ואני כבר אסביר הכל. והוא משיב: טוב, אני סולח אבל מה הענין? והאשה מסבירה: אני הבת שלו, והוא בא אלי בחלום שלשה חודשים לאחר פטירתו ואמר לי, שאין לו מנוחה בעולם העליון ואינו רשאי להיכנס לחלקו בגן עדן, עד שיוסף נימני, שהיה תלמיד בתלמוד תורה, ימחול לי על מה שפגעתי בו. והוא הוסיף ואמר: דעי לך שהוא מתגורר בבני ברק, תאתרי אותו ותבקשי ממנו סליחה בשמי. וכך התחלתי לחפש ולחפש את כל משפחות נימני בבני ברק, עד שהצלחתי ב"ה לאתר אתכם... נורא נוראות!!!

עיקר אמירת הי"ג מידות לתרגם אותם למעשה

אחד הדברים העיקריים בסליחות זוהי אמירת י"ג המידות. איתא במסכת ראש השנה (יז:) אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם שנאמר (שמות לד, י) "הנה אנוכי כורת ברית". ויש להבין: מאחר ואמרו לנו רבותינו ש"ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם", הלא היינו צריכים להענות אחרי אמירת י"ג המידות ופעמים רבות קוראים אנו י"ג מידות במהלך השנה, ועדיין לא קבלנו מענה, אלא כפי הנראה לא די באמירה גרידא אלא צריך לתרגם את האמירה למעשה! וכמו שהאריך הגאון הצדיק רבי משה קורדובירו זצ"ל בספרו 'תומר דבורה' בביאור הי"ג מידות ובחובת האדם להתדמות לקונו במידות אלו, מחמת מעלתו העליונה שהוא צלם אלוקים. וכמו שהקדוש ברוך הוא סובל עלבונו וממשיך להשפיע לטובה אף לחוטאים נגדו, כן צריך האדם להיות סובל ונעלב ולא למנוע הטבה ממעליבו. ואכן, בספר 'ראשית חכמה' (ח"ב שער הענוה פ"א אות יד) כתב כדברים הללו "שמעתי בשם הגאונים על מה שאמרו רבותינו (ר"ה שם) "יעשו לפני כסדר הזה", הכוונה, שיעשו סדר המידות שלימד הקדוש ברוך הוא למשה שהוא א-ל רחום וחנון. "מה הוא רחום וחנון אף אתה תהיה רחום וחנון" (מסכת סופרים פ"ג הי"ז). וכך לכל י"ג מידות. ואז, אם יקיים את המידות הללו בפועל, הקדוש ברוך הוא ימחול לו על עונותיו.

ה'חפץ חיים' מביא משל להמחשת רעיון זה. מעשה בעשיר גדול שרבים התפרנסו מעסקיו. פעם בא אליו קרוב משפחתו שהיה עני וביקש ממנו להתקבל לעסקיו כדי שיהיה לו פרנסה. הסכים העשיר ומסר לו תפקידים לפי סדר זה: בבוקר שתי שעות להשגיח על עושי המלאכה, אחר כך שעתיים למלאכות מסוימות, אחר כך הפסקה לסעודה ומנוחה ואחרי הצהריים לעשות מלאכה פלונית. על עבודתו זו קבע לו שכרו לכל חודש ועוד הבטיח לו שאם יראה אחרי תקופה שקיים את כל הסדר הזה יוסיף לו מתנה חשובה. כתב העשיר על גליון את כל סדר התפקידים, כדי שהלה יזכרם ומסר לו על מנת שיוכל לחזור על סדר הדברים לזיכרון. קיבל העני בשמחה את דף סדר עבודתו והודה לעשיר על טוב לבו והבטחתו הנאמנה. כעבור זמן קרא העשיר לעני ושאלו האם קיים את כל סדר התפקידים שמסר לו. השיב לו העני "בוודאי קיימתים! בכל יום קראתי את הדברים שכתבת עבורי על הגליון, עד שאני זוכר אותם בעל פה", ואכן הוכיח זאת לעשיר בקוראו לפניו את כל התפקידים שכתב לו. שאלו העשיר: האם עשית בידיך ככל אשר ציוויתיך? השיב העני "לאו! ואולם קיימתי רצונך במה שחזרתי על הסדר הזה בפי כל יום". אמר לו העשיר: שוטה שבעולם! וכי בעבור קריאת הסדר תבקש את המענק שהבטחתי לך! הרי לא רשמתי לך את סדר התפקידים אלא רק כדי שתזכור מה עליך לעשות כדי לקיים רצוני, אבל אין רצוני בקריאה בעלמא. (התפילה במחיצת הח"ח עמ' 298).

והנמשל מובן: שלוש עשרה המידות הן הוראות עבורנו, הדרכה כיצד ללכת בדרכיו של מקום, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום". יעשו לפני כסדר הזה פירושו ללכת בדרכיו של הבורא, מהו גומל חסדים, מאריך אף ומוותר לבני אדם, אף אתה כן. ואז אם האדם ינהג כך יזכה בוודאי שהקדוש ברוך הוא ימחל לו על עוונותיו.

לכופף את גבנו תחת האוכף

בגמרא (בבא קמא צב:) נאמר "חברך קרייך חמרא, אכפא לגבך מוש", כלומר, אם אומר לך אדם שהנך חמור, עלייך לתת אוכף על גבך. טבעם של בני אדם שכאשר הם נקראים "חמור", הם מגיבים במתקפה חוזרת ומכנים את הקורא להם כך במיני כינויים שאין הנייר סובלם, אולם הגמרא מדריכה אותנו שלא לעשות זאת, אלא התגובה הראויה היא להמשיך להשפיל את עצמנו ולכופף את גבנו תחת האוכף. מוסר ההשכל שאנו לומדים ממאמר רבותינו זה הוא עצום. אדם שהושפל בידי אחר ומגיב בזעם מלא בעלבון, עלול בקלות להצית אש מחלוקת עזה. ולכן, עלינו לאמץ לעצמנו דרך תגובה שונה, דרך שבה נכופף את ראשנו ונניח על גבנו אוכף, עלינו להבליג ולהמשיך הלאה, מבלי להתייחס למה שנאמר. אומנם, הקושי לעשות כך הוא עצום, אולם אפשר לזכות באמצעותו לעולם ומלואו.

ימים אלו כל כך חשובים, כמש"כ רבנו האר"י בפרי עץ חיים (שער השופר פ"ה) שכל יום יעשה האדם תשובה וצום ועל ידי זה מכפר על כל ימי השנה, יום ראשון שבתוך עשרת ימי תשובה מכפר על כל ימי ראשון של חייו, וכן יום שני, וכן הלאה אשריו מי שיכול, ומי שחולה אסור לו לצום, והעיקר שיעשה אדם תשובה אמיתית.

בינוניים תלויין ועומדין

הגמרא אומרת (ר"ה טז:) "בינוניים תלויין ועומדין" מראש השנה עד יוה"כ, זכו לעשות תשובה, נכתבים לחיים. ר' איצלה בלאזר זצ"ל הסביר: מה זה "תלויים ועומדים", דברים כפשוטם, כאותו נידון למות שגזר דינו נחתם והביאוהו לגרדום, העלוהו, וכרכו חבל סביב צוארו, בקשו לשמוט את ההדום מתחת רגליו, ואז יוצא קול ואומר, המתינו! האדם הזה הגיש ערעור, דנים בדינו. השאירו אותו כך, ידיו כבולות, עיניו מכוסות, החבל סביב צוארו הוא בגדר "תלוי ועומד", והמושל ממתין לראות אם מתחרט הנידון, בוכה ומתחנן, וכל זה בהחבא. (לקח טוב ימים נוראים ב עמ' יז בשם ר' חזקיהו משקובסקי).

והמושל, מטבעו הטוב, אם רואה שהנידון לא מביע חרטה, שולח אליו לעוררו על מצבו שיתחרט ויורידו אותו. ואז אם האדם מתחרט ושומע למה שאומר הנביא (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלהיך", ומנצל את הימים החשובים הללו לשוב בתשובה שלמה, אז מורידים אותו מהגרדום וגם מטיבים לו שנה טובה וחיים טובים.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הלכה ד) פוסק שצריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כאילו חציו חייב וחציו זכאי, וכן צריך שיראה כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.

וזה בכל השנה כולה, ק"ו בימי הדין שכולנו תלויים ועומדים וצריך להכריע את הכף לזכות, כמה צריך להשתדל להרבות בתורה, במצות, צדקות, ומעשים טובים, ואם עשה כן, אשריו ואשרי חלקו, שכל העולם שמח בזכותו.

אבל אם ח"ו הפוך, שלא ניצל את הימים הללו לחזור בתשובה, הכריע את עצמו וכל העולם לכף חובה ומי יודע כמה אנשים יסבלו עתה בגלל מעשיו, כמה עניים יצטערו ממנו, העולם נידון ח"ו למחלות, לפיגועים, וליסורים, והכל בגלל מעשיו של זה שיכול לשאת על גבו ועל מצפונו שכל העולם סובל בגללו.